סוכרת מכונה מגפת המאה ה-20. המחלה נפוצה בעולם המערבי, ופוגעת כל שנה ביותר ויותר אנשים. סוכרת היא גורם הסיכון העיקרי להתפתחותן של פתולוגיות לב וכלי דם. שני שלישים מהאנשים הסובלים מסוכרת מתים ממחלות לב וכלי דם.

קיימים שני סוגי סוכרת:
הסוג הראשון הוא "סוכרת נעורים". בדרך כלל מתפתחת המחלה בשנות החיים הראשונות, והיא נובעת מחוסר הפרשת אינסולין בלבלב ומטופלת דרך זריקת אינסולין.

סוג הסוכרת השני מאובחן בדרך כלל מעל גיל 30. מנגנון התפתחותו אינו מבוסס על ייצור אינסולין, אלא על רגישות מופחתת של הרקמות לאינסולין. רמות הסוכר בדם בקרב חולים אלה מוסדרות בעיקר על ידי תזונה, פעילות גופנית ותרופות. בדרך כלל, חולים הלוקים בסוג השני של הסוכרת סובלים מעודף משקל, לחץ דם גבוה וממטבוליזם של כולסטרול בדם.

הסכנה הטמונה בסוכרת מתבטאת בסיבוכים. מחלות לב מופיעות בתדירות של פי שניים בקרב אנשים החולים בסוכרת, וסיבוכי לב וכלי דם, כולל מוות בטרם עת, מתרחשים בגיל מוקדם מהממוצע. מנגנון הפגיעה בכלי הלב בסוכרת אינו מובן לחלוטין. עם זאת, למחלת עורקים כליליים (מחלה הקשורה לחסימה חריפה או הדרגתית של כלי הדם בלב), יש מאפיינים בולטים משלה כאשר היא נובעת מסוכרת. במקרים רבים המחלה היא ללא תסמינים ועד למועד האבחון היא רחוקה מלהתקדם.

אצל חולה סוכרת כל כלי הלב העיקריים מושפעים באופן מובהק בבת אחת. אוטם חריף של שריר הלב מתאפיין בתמותה גבוהה יותר וקיימת התפתחות תדירה יותר של אי ספיקת לב.

הטיפול הנוכחי במחלת עורקים כליליים באמצעות בלון המרחיב את כלי הלב והשתלת סטנטים מוצלח פחות בקרב חולי סוכרת בהשוואה לחולים שאינם סוכרתיים, מכיוון שהוא מלווה בהתפתחות תדירה יותר של היצרות מחודשת.

השתלת מעקפים של העורקים הכליליים מלווה בתמותה כירורגית גבוהה יותר ובמשך חיים קצר יותר עם ההשתלות.

לאנשים הסובלים מסוכרת יש סיכון גבוה פי 4-2 להפרעות בכלי הדם במוח, ולעתים קרובות הפרעות אלו מתרחשות שוב.

הסוכרת היא הגורם המוביל לעיוורון בקרב אנשים בגילאי 20 עד 74, והגורם הנפוץ ביותר לאי ספיקת כליות, עד לאי ספיקת כליות מוחלטת. מרבית האנשים שעברו דיאליזה או עוברים ניתוח להשתלת כליה סובלים מסוכרת.

הסוכרת פוגעת גם בכלי דם גדולים, ולפני הכול היא משבשת את זרימת הדם בגפיים התחתונות. לפיכך, הסיכון לקטיעת רגליים לחולים שכלי הדם שלהם ניזוקו על רקע סוכרת גבוה פי 30 בהשוואה לחולים ללא סוכרת. פגיעה במערכת העצבים, נטייה לזיהום, אין אונות – זו עדיין רשימה חלקית של הבעיות שעלולות להופיע בקרב חולי סוכרת.

המפתח לטיפול מוצלח בסוכרת הוא בהבנת רצינות הבעיה. יש צורך לעקוב כל הזמן אחר מספר אינדיקטורים ולפקח עליהם, וביניהם: סוכר בדם, חלבון בשתן, לחץ דם, כולסטרול, דופק, משקל, אלקטרוקרדיוגרמה, קרקעית הלב וכו'.

אצל חולי סוכרת חשוב במיוחד לאזן את לחץ הדם. אינדיקטור זה, יחד עם רמת החלבון בדם, נחשבים לפקטור חשוב לתפקוד הכליות. הלחץ האופטימלי נחשב לנמוך מ -130 / 80 מילימטר כספית.

אילו אינדיקטורים בחולים דורשים איזון על ידי טיפול תרופתי? לדוגמא, ירידה בגלוקוז אל מתחת ל 80 mg/dl או עלייה ליותר מ -300 mg/dl . "נורות אדומות" לחולה סוכרת הן: תחושת רעב קיצונית מלווה בזיעה חמה ותחושת עילפון עד אבדן הכרה, יובש בפה, כמות גדולה מאוד של שתן על רקע רמת סוכר בדם שאינה מתואמת לטווח ארוך. כל הסימנים הללו דורשים טיפול רפואי דחוף.

ירידה חדה בכמות השתן, כאבי חזה, קוצר נשימה, כאבי ראש פתאומיים וקשים, אובדן התמצאות, אובדן הכרה, קושי בדיבור, חולשה בגפיים, שינויים חדים בראייה, כאבים בגפיים, מלווים בתחושת קור – גם אלה דורשים טיפול רפואי מידי, ובנוסף גם – הופעת פצעים דלקתיים או מורסות על העור, חום ממושך.

אנשים עם סוכרת יכולים להפחית את הסיכון לסיבוכים על ידי מילוי הדרישות המעשיות וההכרחיות: הפסקת עישון, פעילות גופנית מתונה, תזונה נכונה, שמירה על משקל תקין. ירידה במשקל בלבד יכולה לגרום לייצוב רמת הגלוקוז בדם. בכל מצב, ירידה יעילה במשקל יכולה להפחית את כמות התרופות הדרושות לטיפול ואת המינון שלהן, וכך גם להפחית את הסיכון לתופעות לוואי.

פעילות גופנית משפרת את הרגישות לאינסולין ומורידה את רמת הגלוקוז בדם, מאמנת את מערכת הלב וכלי הדם ובעלת השפעה פסיכולוגית חיובית.

בחירת טיפול תרופתי בסוכרת היא מתפקידיו של הרופא, והצלחת הטיפול תלויה במידה רבה בקשר בין שתי החוליות בציר הרופא-המטופל. סימן המחלה המאפיין הוא שינויים רבים ברמות הסוכר בדם, פרופיל רחב של סיבוכים אפשריים ואופי נסתר של גילויים קליניים.

המטופל יכול להפוך את תהליך הטיפול ליעיל יותר על ידי שילוב אבחון עצמי קליני יומיומי ושינוי הטיפול במסגרת שנקבעה על ידי הרופא. הדבר יכול להתבטא בשינוי במינונים של התרופות שבהן הוא משתמש בהתאם לרמת הסוכר בדם או בהליך מיוחד במקרה שנחצו הגבולות שציין הרופא. שיתוף פעולה של המטופלים דורש מידה גבוהה של מוטיבציה ומודעות רפואית.

התרופות המשמשות לטיפול מחלת הסוכרת מגוונות ולהן שתי מטרות עיקריות.
הראשונה היא ייצוב מקסימאלי של רמת הגלוקוז בדם. הקריטריונים הם ירידה ב- HbA1c פחות מ -7 (אינדיקטור אינטגרלי המשקף את רמת הסוכר הממוצעת ב -2 עד 3 החודשים האחרונים), ומדי פעם מדידת רמת גלוקוז בטווח של 80 – 120 mg/dl.

התרופות של שתי הקבוצות נמצאות בשימוש נרחב לטיפול בסוכרת.
הראשון הוא אגוניסטים ( Victoza, Trulicity, Ozempic) של GLP-1 מורידים ביעילות את רמת הגלוקוז, לעיתים רחוקות יחסית גורמים להיפוגליקמיה, מורידים משקל ומשפרים את הפרוגנוזה הקרדיווסקולרית.

SGLT2 מעכבי (Jardiance, Farxiga, Suglat) מפרישים אינטנסיבית גלוקוז בשתן, אינם גורמים להיפוגליקמיה, מפחיתים את משקל המטופל ומפחיתים את הסיכון למוות קרדיווסקולרי.

השנייה היא מניעה וטיפול בסיבוכים של הסוכרת. לשם כך משתמשים באמצעים שונים להגנת תפקוד הכליות, לייצוב המטבוליזם בשומן ולנורמליזציה של לחץ הדם.

המטופלים צריכים לשים לב לנפיחות בלתי צפויה, לאדמומיות בעור. היגיינת הפה והגוף יכולה להגן מפני זיהומים שאליהם נוטים חולי סוכרת.