עם כל מגוון המחלות האנושיות, כולן מתבטאות בשינויים בשלושה מישורים עיקריים הקשורים זה לזה.

המישור הראשון הוא מבני. מישור זה משקף את הנזק שנגרם על ידי המחלה ברמת המבנים של גוף האדם. כמעט כל איבר או מערכת איברים עלולים להיפגע ממחלות. הנזק מזיק ברמות התא, הרקמה, האיבר והמערכת. מכיוון שכל האיברים קשורים קשר הדוק בתהליך של הפעילות החיונית, הנזק שלהם יכול להתפשט לאיברים אחרים או סמוכים אנטומית (למשל, התפשטות של תהליך גידול), או לאיברים הקשורים תפקודית (נזק לריאות בחולים עם אי ספיקת לב), או לאיברים המחוברים בכלי עורקי (תסחיף בריאות לחולה עם חסימת ורידים בגפיים התחתונות), או לאיברים הקשורים לוויסות עצבי או הורמונלי. כל מחלה גורמת לשינויים מסוימים במבני הגוף, אם כי איננו יכולים לגלות אותם בכל המקרים. האפשרות לתקן מבנים פגומים (ניתוחים, תרופות) קובעת לעיתים קרובות את תוצאת המחלה ואת הפרוגנוזה שלה.

המישור השני הוא פונקציונלי. הוא משקף את ליקוי התיפקודים של מבני הגוף הנובעים מהמחלה. ברוב המקרים ליקוי התפקודים הוא התסמין הראשון למחלה, ולפי טבעו של ליקוי זה מגדירים את המבנה הפגוע האחראי לתפקוד. מחלות רבות נקראות על שם מצבים פונקציונליים, כאשר הליקויים מתייחסים בעיקר לתיפקודי הגוף, ולא מתגלים שינויים ברמת המבנים. ברוב המצבים הקליניים החלמה תפקודית משקפת את הצלחת הטיפול.

המישור השלישי הוא אישי. הוא משקף את מכלול השינויים המלווים את המחלה: בתת המודע ובמודע. האספקט האישי משקף את כל הספקטרום הסובייקטיבי של המחלה, כולל הערכת הרגשות אישיות, ניתוח מהלך המחלה, הטיפול בה והשינויים הפסיכולוגיים המתגלים כתוצאה מהמחלה. כאבים וליקויים תפקודיים אשר משפיעים על ההרגשה היומיומית, עיסוק במחשבות אודות הממצאים והמחלה עצמה, כל אלה משנים את הדיוקן הפסיכולוגי של האדם. מצבים פתולוגיים מסוימים של מערכת העצבים (דיכאון, אדישות, פסיכוזה …) יכולים להיות תוצאה ישירה של מחלה. במקרים של מחלות פסיכיאטריות, נוירולוגיות וכמה סומטיות, ההפרעות האישיות עשויות להופיע ראשונות, להישאר בסיסיות ורק לאחר מכן להיות מלוות בהפרעות תפקודיות ומבניות.

שינויים מבניים, תפקודיים ואישיותיים מתרחשים בכל המחלות. השאלה היא עד כמה הם מתגלים, ואילו שינויים הם בעלי משמעות קלינית בכל מקרה בנפרד ובכל נקודת זמן.

שינויים סטרוקטורליים, תפקודיים ואישיותיים נמצאים בקשר הדדי הדוק, הם תלויים זה בזה ומשפיעים על פי עקרון המשוב הישיר. הם דינמיים על ציר הזמן, ומשמעותם הקלינית יכולה להשתנות בכל נקודה. לפיכך, מחלה שהחלה בהפרעה סטרוקטורלית (אוטם שריר הלב) עלולה להוביל לבעיה תפקודית (אי ספיקת לב), אשר בתורה עלולה לגרום לתגובת אישיות (דיכאון), מה שמוביל לסירוב לטיפול, וכתוצאה מכך – להתפתחות חוזרת של אוטם שריר הלב (שינויים מבניים), להפרעות בקצב הלב (תפקודי) ולהחמרת הדיכאון (אישיות).

בעת הטיפול בחולה יש להתחשב בקשר ההדדי ובתלות הדדית המתקיימים בין שלושת סוגי השינויים: המבניים, התפקודיים והאישיים. לפיכך, על ידי אופטימיזציה של ההפרעות התפקודיות (נורמליזציה של לחץ דם אצל חולים עם היפרטרופיה של שריר הלב למשל), ניתן ליישר את הבעיה המבנית, ואילו את התפקוד ניתן לשפר בעזרת פתרון של בעיה מבנית (ניתוח להחלפת מסתם אבי העורקים אצל חולה הסובל מאי ספיקת לב), ולבסוף – בזכות פתרון של בעיה אישית ניתן להשיג הן שיפור תפקודי והן שיפור מבני (ירידה במשקל אצל חולה הסובל מהשמנת יתר, מלחץ דם ריאתי גבוה ומאי ספיקת לב).

הערכה מאוזנת של מצב המטופל בשלושת המישורים האלה מאפשרת לרופא תפיסה אובייקטיבית יותר של המצב, מגדירה את הדגש בטיפול ומשפרת את הפרוגנוזה.