המונח שיתוף פעולה מתאר את מידת ההיענות של המטופל להוראות הרפואיות הניתנות לו. מידת שיתוף הפעולה משקפת ישירות את יעילות התקשורת עם הרופא, מאחר שהיא משקפת את המוטיבציה של המטופל, אם כי אין כאן קשר ישיר הכרחי, שהרי חולים נטולי מוטיבציה יכולים למלא באופן פסיבי

אחד מגורמי ההצלחה החשובים ביותר בטיפול הוא המוטיבציה של המטופל. המוטיבציה היא שדוחפת את המטופל לקראת ההחלמה. במהלך התקשורת עם המטופל, הרופא מעריך גם את מצבו הפסיכולוגי, מנסה להבין את יחסו למחלה ואת מידת העניין שלו בטיפול, ולבסוף – את הנכונות להיאבק למען בריאותו באמצעות

ם כל המגוון והעמימות של הבנת הזמן: הפילוסופי והפיזי, אנו יכולים להצביע בביטחון על המאפיינים העיקריים שלו: אינסוף, המשכיות ומחזוריות. חיי האדם מרגע היוולדו ועד המוות זורמים לאורך ציר הזמן ומתנהלים על פי חוקיהם. גוף האדם הוא דוגמה לארגון מרחבי-זמני מורכב. כל התהליכים הביולוגיים המתרחשים

המונח "רפואה מבוססת ראיות" הופיע לראשונה בספרות הרפואית בשנות ה-90 של המאה העשרים בזכות עבודתה של פרופסור Guyatt בתחומי האפידמיולוגיה והסטטיסטיקה. הרעיון שלה הוא להשתמש בראיות האובייקטיביות ביותר בקבלת החלטות רפואיות. רפואה מבוססת ראיות הופיעה כאלטרנטיבה לגישה האמפירית, שהתבססה על הניסיון הרפואי המצטבר, על אקסיומות

עם כל מגוון המחלות האנושיות, כולן מתבטאות בשינויים בשלושה מישורים עיקריים הקשורים זה לזה. המישור הראשון הוא מבני. מישור זה משקף את הנזק שנגרם על ידי המחלה ברמת המבנים של גוף האדם. כמעט כל איבר או מערכת איברים עלולים להיפגע ממחלות. הנזק מזיק ברמות התא,

המידע הבריאותי זמין כיום בספרות הפופולרית, במקורות מקצועיים ובעיקר באינטרנט. הרפואה הקלאסית, המיוצגת בעיקר על ידי בתי הספר לרפואה המערבית, והרפואה האלטרנטיבית מדווחות לנו ללא הפסקה על טיפולים מוצלחים העושים שימוש בתרופות ובשיטות חדשות. רפואה היא תחום ידע דינמי מאוד. היא מתפתחת כל הזמן. הכול

גוף האדם הוא המערכת הביולוגית המושלמת ביותר המוכרת בטבע. למערכת-על זו ארגון היררכי מורכב בעל מאפיינים ייחודיים של ויסות עצמי, תיקון ושיקום, המספקים לנו את היכולת להסתגל, לשרוד ולהתפתח. מאפייניה של מערכת-העל הזאת, הם שמירת הקביעות של הסביבה הפנימית של גופנו ושמירה על יציבות תפקודיו

יתכן שבמקרה של מחלה קצרה ולא מסוכנת או כאשר עולה הצורך להשיג מסמך רפואי מסוים, זהות הרופא אינה חשובה. כל רופא ממוצע יכול לבצע בקלות את העבודה השגרתית הדרושה ולהבין מצב סטנדרטי. ואולם במקרים של מחלות כרוניות, מצבים מסכני חיים, קביעת פרוגנוזה רפואית או יישום

בהיסטוריה של התפתחות הרפואה המערבית שלושה שלבים עיקריים הנוגעים לאסטרטגיית השימוש בנתוני מדע הרפואה. השלב הראשון הוא שלב הרפואה האמפירית אשר התבסס בעיקר על הניסיון הרפואי האישי שהצטבר ועל דעות מקובלות. חשיבות רבה יוחסה בשלב זה לחשיבה קלינית ולאינטואיציה רפואית. הבסיס המדעי נבנה על תוצאות